<h1>המנהיג מסכת שמחות — חוקי אבל</h1>
<h2>דף יא:</h2>
מלאכה כיצד, שכיר יום אף בעיר אחרת לא יעשה וכן אם היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין אינה קבולת. היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה, בבית אחרים יעשה. דברים שעושין לאבל בימי אבלו כגון זיתיו להפך וגרנו לגוף ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו לעלות מן היורה ומרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו. האריסין והחכירין והקבלנין לשדה אלו יעשו. החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו ואם היו מושכרין או מוחכרין אצל אחרים קודם אבלם הרי אלו יעשו. שני אחים שני שותפין שני חנונים שאירע לאחד מהם דבר של אבל הרי אלו נועלין חנותן.
<h2>דף יב.</h2>
מקבלי קבולת ממלאכת האבל בתוך התחום אסור אפי' בשבתות וימים טובים [שאף ע"פ שאמרו אין אבלות במועד דברים שבצנעה נוהג ומלאכה שהיא אסורה בשבת וביום טוב כדברים שבצנעה הוא לכך אין אבל רשאי לעשות בהן מלאכתו על ידי אחרים ואם המלאכה חוץ לתחום מותר בשבתות וימים טובים] שהרי אין ישראל רשאי לילך לשם שיחשדו האבל שיעשה מלאכתו על ידי אחרים בימי אבלו. והוא שאין עיר ישראל סמוכה לשם אבל אם עיר ישראל סמוכה לשם או בחול המועד שמותר לילך חוץ לתחום אסור מפני שהרואין מלאכתו ביד אחרים אינן יודעין שקבולת היא והפועלין בשלהן הן טורחין ולפיכך אסור.
<h2>דף טו:</h2>
יום ראשון של קבורה שהוא מן התורה אסור לרחוץ ואפי' הוא איסטניס בלילה מותר לרחוץ אם הוא איסטניס הרבה כרבן גמליאל שרחץ בלילה הראשון שמתה אשתו מפני שאנינות לילה דרבנן ואינו אסור מן התורה אלא יום קבורה אבל לילה שלאחריו מותר.
<h2>דף יז:</h2>
רחיצה כיצד, אסור לרחוץ כל גופו [בין] בחמין [בין בצונן כל שבעה ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור] אבל בצונן מותר, ואם תכפוהו אבליו רוחץ בצונן כל ז' כר'. ואם הכביד שערו מקל בתער אבל לא במספרים ומכבס כסותו במים ולא בנתר ובחול. והבא ממדינת הים והיוצא מבית השביה וכל אלו שבמשנה אם תכפוהו אבליו סמוך לביאתו מקל אפילו במספרים ומכבס כסותו (אפי') ואף בנתר ובחול.
<h2>דף יט:</h2>
תספורת כיצד, כל ל' יום אסור בתספורת אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו. וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו, בד"א במספרים אבל בשיניו מותר אפי' בתוך שבעה. ישב לגלח ואמרו לו מת לו מת גומר אחד המגלח ואחד המתגלח. אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו ביום הז' מותר ברחיצה שמקצת היום ככולו.
<h2>דף כ.</h2>
[ואם נקבר ברגל מונה שבעה אחר הרגל. ומתחיל למנות מיום טוב שני אף על פי שאינו נוהג בו אבלות כיון שנוהג בו אבלות של צנעה ואינו יום טוב אלא מדרבנן הרי הוא כשבת ועולה לו למנין שבעה שהרי אמ' ר' יוחנן [כתובות ד' ע"א] אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג. ואותן ששה ימים שנוהג אחר הרגל מלאכתן נעשית על ידי אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעה בתוך ביתו ואין רבים מתעסקין בו אחר הרגל שכבר נתעסקו בו ברגל. ורגל עולה למנין שלשים. ואם בא בו שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשת רחוקה הרי הוא כמי ששמע אחר השבת ואינו נוהג אלא יום אחד מפני שהוא סוף שלשים אינו נוהג בו אבלות והרי היא כמי ששמע אחר השבת. אבל אם בתוך שלשים שמע שמועה בשבת וחל רגל לאחר השבת בטלה ממנו גזרת שבעה מפני שנוהג בו אבלות של צינעה, כמו שאמרו בירוש' [פ"ג ה"ה] שאם באת לו שמועה קרובה בשבת ומתחיל אבלות בשבת וכיון שמתחיל אבלות בשבת אם חל רגל אחר השבת בטלה ממנו גזירת שבעה. וכן אם שמע שמועה קרובה ברגל כגון שמת בעשרים ותשעה ימים לפני הרגל הרי היא כמי ששמע אחר הרגל ואינו נוהג אלא יום אחד. ולהכי קרינן לה שמועה קרובה אע"פ שהוא תשעה ועשרים יום לפני הרגל משום דלא אמרינן שמונה ושלשים אלא לקובר את מתו דוקא שידע והתחיל להתאבל, אבל כששמע ברגל שנקבר שבעת ימים או שמונה ימים לפני הרגל אין אנו אומרין כן שמבטל ממנו גזרת שלשים ותהיה שמועה רחוקה שהרי אמרה המשנה הקובר את מתו, ולא אמרה מי שנקבר לו מת אלמא בשלא שמע קודם הרגל אין יום אחד כשבעה ולא שבעה או שמונה כשלשים אבל הרגלים עצמן לעולם הם כשבעה שהרי משום קדושת הרגל הוא ואין בהן חלוק בין שמע בין לא שמע].
[הקובר את מתו אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה. ואסור ברחיצה עד הערב שיכנס הרגל ואז בטלה ממנו גזירת שבעה ואפי' יום ששי ערב הרגל דעד שיכנס הרגל הרי יום בחזקתו לא נדחה ממה שהוא עד שיכנס הרגל שהוא דוחה אותן ועושה אותן שבעה שבעה בטלה ממנו גזרת שלשים, מפני שמקצת יום שביעי ככלו ויום שביעי עולה לו לשביעי ולשמיני והרי הוא כשמונה ימים קודם לרגל. ומותר לגלח קודם לרגל ואפי' לא גלח קודם הרגל מותר לגלח אחר הרגל. וכן יום אחד לפני עצרת ולפני ראש השנה ולפני יום הכפורים הרי הוא כשבעה כרבן גמליאל [י"ט ע"א] דאמ' ראש השנה ויום הכפורים כרגלים דיום אחד לפני ראש השנה [וראש השנה] הרי כאן י"ד יום ותשעה ימים עד יום הכיפורי' הרי כשבא יום הכיפורים בטלה ממנו גזרת שלשים, שהרי נאסר שמונה ימים בגיהוץ ובתספורת מפני האבל והרי הוא כשמונה ימים קודם הרגל וכן יום אחד לפני יום הכפורים ויום הכיפורים וארבעת ימים עד החג בטלה ממנו גזרת שלשים, שהרי נאסר ד' ימים בגיהוץ ובתספורת מפני האבל, אבל יום אחד לפני סוכות וסוכות אין אומ' שיבטלו ממנו גזרת שלשים ליום שמיני שהרי לא נהג אסור גיהוץ ותספורת כלל מפני האבל כי אם מפני המועד ועל זה אנו אומ' יום אחד לפני החג וחג ושמיני של חג הרי כאן כ"א יום וצריך לעשות עוד תשעה ימים אחר הרגל להשלים לשלשים יום].
<h2>דף כ:</h2>
על כל אלו מתאבל כל ז', על אביו ואמו ובנו ובתו ואשתו ואחיו ואחותו בין מאביו בלבד בין מאמו בלבד. ועל שניים שלהם מתאבל בפניהם. אבל המתאבל עליו כגון אלו הז' מתאבל עמהן בין שמתו כל אלו אצלו בין ששמע מהן שמועה עד ל' למיתתן ויום ל' למיתתן הוא עצמו בכלל דהוי שמועה קרובה. וכשמתאבל על בנו ובתו הוא שמתו לאחר ל' יום שנולדו אבל אם מתו בתוך ל' שנולדו אין מתאבל עליהן אלא אם כן יודע שכלו לו חדשיו, כרבן גמליאל [נדה מ"ד ע"ב]. ולענין קריעה דלא קימ' לן כדברי המקל נראה שקורע אף אם מת בתוך ל' יום. ועל רבו שלמדו חכמה ועל שמועה רחוקה שהיא לאחר ל' יום אפי' אביו ואמו קורע ומעטף ראשו וחולץ סנדלו שעה אחת ונשלם האבלות שמקצת היו' ככולו ומדברי ר' יוחנן אנו רואין שיש לו להתאבל על רבו יום אחד שהרי לא נחלקו ר' אמי ור' חייא אלא לשבעה ושלשים אבל ביום אחד לא נחלקו שצריך להתאבל על רבו בלי ספק כדין שמועה רחוקה לקרוע ולעטוף ראשו ולחלוץ סנדלו.
מה בין חמיו וחמותו לשאר קרובי אשתו, על חמיו וחמותו קורע ומתאבל בפני אשתו לכבוד אשתו, ועל שאר קרובי אשתו אינו קורע ואינו מתאבל אפי' בפניה.
<h2>דף כא.</h2>
כל ז' אסור במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ולקרות בתורה.
סיכה כיצד, אסור לסוך אפי' כל שהוא ואם להעביר את הזוהמא מותר. תשמיש המטה כיצד, אבל אסור לשמש מטתו [ומעשה באחד ששימש מטתו] בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו.
רחיצה כיצד, אסור לרחוץ כל גופו [בין] בחמין [בין בצונן כל שבעה ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור] אבל בצונן מותר, ואם תכפוהו אבליו רוחץ בצונן כל ז' כר'. ואם הכביד שערו מקל בתער אבל לא במספרים ומכבס כסותו במים ולא בנתר ובחול. והבא ממדינת הים והיוצא מבית השביה וכל אלו שבמשנה אם תכפוהו אבליו סמוך לביאתו מקל אפילו במספרים ומכבס כסותו (אפי') ואף בנתר ובחול.
לקרות בתורה כיצד, אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במדרש ובהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכין לו לוחש לאחד מהם והאחד למתורגמן ומתורגמן לרבים, אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ובהלכות אבל כמו שאמרו בט' באב בסוף מסכת תעניות [ל' ע"א].
אבל יום ראשון אסור להניח תפלין משם ואילך מניח וכיון שמניח שוב אינו חולץ. [מכאן יש לי ראיה שמותר להניח תפילין בתשעה באב שהוא אבלות ישנה, דלא חמיר משני ואילך דאבל שהוא אבלות חדשה. ושלום. אב"ן].
<h2>דף כא:</h2>
והאבל עצמו אינו רשאי לעשות מלאכה ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה. בד"א בג' ימים הראשונים מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. ובלילה עושה בצנעה ומותר בעשיית מלאכה שהרי אמרו בתענית [י"ג ע"א] כשאמרו אסורין בעשיית מלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.
אבל ג' ימים הראשונים אסור בשאלת שלום כלל ואפי' שאלו אחרים בשלומו ואינם יודעין שהוא אבל, מודיע להם שהוא [אבל] ואינו משיב להם שלום. מג' ועד ז' משיב להם אם שאלו בשלומו אבל הוא אינו שואל בשלומן אע"פ שהן שרויין בשלום, מז' ואילך שואל הוא בשלום אחרים שהן שרויין בשלום ומשיב להם שלום למי שאינן יודעין שהוא אבל ושאלו בשלומו ואותן היודעין שהוא אבל כל ל' יום אין שואלין בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום (וכל) [לאחר] ל' יום [שואל בשלומו ואינו] מדבר עמו [תנחומין כדרכו אלא] מן הצד.
<h2>דף כב.</h2>
אבל שבא ממקום קרוב מהלך יום אחד אפי' בא ביום השביעי אם ימצא מנחמין אצלו שלא נשלם האבלות עדין מונה עמהם ואם לא מצא מנחמין אצלו ביום השביעי הרי נשלם האבלות שמקצת היום ככלו והרי הוא כמי שבא ביום השמיני ומונה לעצמו אפי' ביום הראשון אינו מונה עמהן אלא אם כן מצאו גדול הבית בבית [ואם לא מצא גדול הבית בביתו] שהלך אותו גדול שהלך לפי שעה לבית הקברות הרי הוא כמי שמצאו ומונה עמהן אותו אבל הבא עכשיו ואינו צריך להתאבל עמו [שבעה ואם אותו הבא עכשיו] הוא גדול (הבית) המשפחה או גדול הבית אפי' בא בתוך ימים של אבל מונה (עמהן) לעצמו שהרי קבענו כר' שמעון ולא ראינו חלוק ר' שמעון בין תוך שלשה לאחר שלשה.
<h2>דף כב:</h2>
יש קורעין וחולצין וקורעין ולא חולצין וחולצין ולא קורעין ולא חולצין ולא קורעי', על אביו ואמו ועל נשיא קורעין וחולצין. על ה' מיתי מצוה ועל שניים שלהם ועל חכם ועל אב ב"ד ועל חכם כשר חולץ עליו. על ה' מיתי מצוה וחכם חולץ מימין ועל אב ב"ד משמאל. ועל כל שמועה רחוקה קורע שמצינו קריעה בלא שבעה כשמואל על רב ור' יוחנן על ר' חנינא שקריעה שהיא מן התורה הלכה כדברי המחמיר. ויום שמועה שעת חמום הוא וקורע ואינו חולץ. חלוק שאינו שלו ולא הודיעו שהלך לבקר אביו ואמו שהוא חולה חולץ ואינו קורע. שלישי שבאביו ושבאמו ושבבנו ושבבתו ושבאחיו ושבאחותו וקרובי אשתו חוץ מחמיו וחמותו אם אינן כשרים ואינו עומד בשעת יציאת נשמה וכן בז' מיתי מצוה המאבדין עצמן לדעת לא קורעין ולא חולצין.
מה בין אביו ואמו לה' מיתי מצוה, על אביו ועל אמו מגלה את לבו ואפי' לבוש עשרה חלוקין קורע את כלן חוץ מאפרקסיתו וצריך להבדיל קמי השפה שלו וקורע ביד אבל לא בכלי וחולץ את כתיפו ואין לו לדחות מטתו אלא בערב שבת וערב יום טוב אם גשמים מזלפין על מטתו. ואם אין לו חלוק ונזדמן לו חלוק אפי' לאחר ז' קורע ואם בא להחליף תוך ז' קורע חוץ משבת ושולל ביום ל' ואשה שוללת לאלתר מפני כבודה ובין איש ובין אשה אינו מאחה לעולם. וכל שלשים יום ממעט בעסקו ומגדל פרע עד שיגערו בו חבריו ואפ' חל רגל באמצע כמו שאמור בירוש' דבר התלוי בל"ז רגל מפסיקו הכא עד שישלח פרע עד שיגערו בו חבריו. ואינו נכנס לבית השמחה עד י"ב חדש ואחד המוצא אותו תוך י"ב חדש מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו ולאחר י"ב חדש מדבר תנחומין מן הצד.
על ה' מיתי מצוה קורע טפח ואינו קורע אלא חלוק העליון ואינו צריך להבדיל פי שפה שלו ואם רצה קורע בכלי ואינו חולץ כתפו ומדחה מטתו הרי זה משובח. ואם אין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך ז' קורע לאחר ז' אינו קורע ואם בא להחליף אחר ז' אינו קורע ושולל בתוך ז' כאבא שאול ומאחה בתוך ל' יום לדברי הכל והאשה שוללת לאלתר ואם רצה אינו ממעט בעסקו. ומספר ביום ל' ונכנס לבית השמחה ביום ל'.
<h2>דף כג.</h2>
אבל שבעת ימים הראשונים אינו יוצא מפתח ביתו. [שניים יוצא ואינו יושב במקומו שלשים יושב במקומו ואינו מדבר רביעים הרי אלו ככל אדם].
[כל שלשים יום לנישואין מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלשה רגלים ואם אין לו זכר ונקבה מותר לישא לאלתר מפני בטול פריה ורביה, הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן. ואלמנה מן האירוסין מותרת להנשא לאחר שלשים יום. ואע"פ שאין האשה חייבת בפריה ורביה והאיש חייב אעפ"כ הצריכו חכמים לאיש לעכב מלישא עד שלש רגלים מפני ששלשה רגלים אמורים לנדר לענין בל תאחר ובעון נדרים אשתו של אדם מתה [שבת ל"ב ע"ב] לכך הצריכוהו לעכב שלשה רגלים כדי שיתן אל לבו שבעון נדרים מתה אשתו ולא יהא רגיל בנדרים].
גיהוץ כיצד, כל ל' יום אסור לגיהוץ כלים חדשים (חדשים) לבנים אבל לבנים ישנים או חדשים אדומים מותר.
<h2>דף כג:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו לקברו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חברו אין לו בית לחברו עושה לו מחיצה עשרה ואוכל, אין לו לעשות מחיצה יחזיר פניו ויאכל. ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואין מזמנין עליו ואם בירך אין עונין אחריו, ואחרים שברכו אין עונה אחריהן. ופטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. [ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין ומזמנין עליו ועונה אמן ועונין אחריו אמן וחייב בקרית שמע ותפלה ותפילין וכל המצות האמורות בתורה].
<h2>דף כד.</h2>
הרבה מצוות נוהגות בישראל ויש בישראל שאין בכהנים אבל ישראל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה וכהן אינו פורע ואינו פורם ופטור מן המיתה, דכתי' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, אתם פטורין מן המיתה אבל ישראל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה.
פריעה כיצד, מת אביו או מתה אמו בנו ובתו ואשתו ואחיו ואחותו בין מאביו ובין מאמו אסור בתספורת. אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו. פרימה כיצד, מת לו מת עומד וקורע מעומד ומבדיל קמי שפה שלו ואם לא הבדיל אינו אלא קרע שלתפלות ואם קרע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט לא יצא, מתוך איחוי אלסכנדרית יצא. ואם השאיל לו חלוקו חברו לילך ולבקר את אביו שהוא חולה [והלך ומצאו שמת קורעו ומאחו וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו] ויתן לו דמי קרועו, ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו.
סיכה כיצד, אסור לסוך אפי' כל שהוא ואם להעביר את הזוהמא מותר. תשמיש המטה כיצד, אבל אסור לשמש מטתו [ומעשה באחד ששימש מטתו] בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו.
[שבת שבתוך שבעה אסור בתשמיש המטה וברחיצת ידים ורגלים בחמין שהוא דבר של צנעה, אבל פריעת הראש רשות שאם ירצה פורס סודר על ראשו, ונעילת הסנדל רשות וחזרת קרע לאחריו וזקיפת המטה חובה, כמו שאמרו בבריתא [כ"ז ע"א] מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה].
חליצת הסנדל כיצד, כשהוא יוצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ. עטיפת הראש כיצד, מעטף את ראשו כעטיפת ישמעאלים עד פאת הזקן כדכתי' ועל שפם יעטה, כתרגו' כאבלא יתעטף. ואם היה מעטף את פיו כפשוטו של מקרא יאמרו חושש הוא בפיו ואינו אוכל.
מקבלי קבולת ממלאכת האבל בתוך התחום אסור אפי' בשבתות וימים טובים [שאף ע"פ שאמרו אין אבלות במועד דברים שבצנעה נוהג ומלאכה שהיא אסורה בשבת וביום טוב כדברים שבצנעה הוא לכך אין אבל רשאי לעשות בהן מלאכתו על ידי אחרים ואם המלאכה חוץ לתחום מותר בשבתות וימים טובים] שהרי אין ישראל רשאי לילך לשם שיחשדו האבל שיעשה מלאכתו על ידי אחרים בימי אבלו. והוא שאין עיר ישראל סמוכה לשם אבל אם עיר ישראל סמוכה לשם או בחול המועד שמותר לילך חוץ לתחום אסור מפני שהרואין מלאכתו ביד אחרים אינן יודעין שקבולת היא והפועלין בשלהן הן טורחין ולפיכך אסור.
כל ל' יום תינוק יוצא בחיק ונקבר באשה ושני אנשים אבל לא באיש אחד ושתי נשים ואין עומדין עליו בשורה ואין אומ' עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. בן ל' יום יוצא בדלוסקמא הנטלת באגפים ועומדין עליו בשורה ואומ' עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בן י"ב חדש יוצא במטה ואם ניכר לרבים רבים מתעסקים בו. בני עניים מספידין אותן כשהם בן חמש שנים, ובני עשירים בן שש ובני זקנים כבני עניים.
<h2>דף כו.</h2>
ועל אלו חייב לקרוע, על ה' מיתי מצוה על שניים שלהם ועל חמיו ועל חמותו ועל חכם או אדם כשר אע"פ שאינו עומד בשעת יציאת נשמה ועל כל אדם מישראל אם עומד בשעת יציאת נשמה. על אביו [ועל אמו] ועל רבו שלמדו חכמה ועל נשיא ועל אב ב"ד או בשעת מיתה או בהספד ועל שמועות רעות וכמעשה שהיה שנהרגו עם שאול ועל ברכת השם ואפי' בכנוי ומפי ישראל ועל ספר תורה שנשרף בזרוע שלא היה להם יכולת להציל, וכמעשה שהיה ביהויקים מלך יהודה, קורע שתי קריעות על הגויל ועל הכתב ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלם. וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלם כשפוגע במקדש תחלה, ואם פגע בירושלם תחלה קורע על ירושלם בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו. על אלו קורעין ולא מאחין ואינו רשאי להפכו למטה ולאחותו. וכלן רשאין לשוללן למוללן וללקטן ולעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן איחוי אלסכנדרית ואפ' מוכר אותן לאחר אין הלוקח רשאי לאחותו, לפי' מוכר צריך להודיע ללוקח. ובכלן שולל לאלתר שהרי אמרו חכם שמת כיון שהחזיר פניו מאחורי המטה שולל חוץ מאביו ואמו.
אם מת לו מת ביום טוב שני ואפי' ביום טוב שני של ראש השנה חייב לקרוע שהקריעה שהיא מן התורה דוחה יום טוב שני שהוא מדברי סופרים.
<h2>דף כו:</h2>
אמרו לו מת אביו [נדרים פ"ז ע"א] וקרע ואחר כך נמצא בנו בתוך כדי דבור יצא ידי קריעה אבל לאחר [כדי] דיבור לא יצא ידי קריעה. מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואחר כך מת לאחר כדי דיבור לא יצא ידי קריעה. בתוך כדי דיבור יצא ידי קריעה.
אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך אמרו לו מת בנו יקרע קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו. מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע על אביו ועל אמו קרע אחד ועל אחיו ועל אחותו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו ואחרון מתאחה ראשון אין מתאחה. עד היכן קורע ומוסיף אם מת לו מת בזה אחר זה עד טיבורו. הגיע לטיבורו מרחיק [שלש] אצבעות(יו) וקורע מלמעלה בצד מה שקרע לאחר. נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה בשפה הופכו מלמטה והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא ידי חובתו אלא שכהן גדול קורע מלמטה. מת לו מת אחר בתוך ז' קורע במקום אחר, לאחר ז' מוסיף על אותו קרע.
חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין לו ומשתקין את הנשים ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש, אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.
<h2>דף כז.</h2>
מאימתי כופין את המטות משיסתם הגולל, נסתם הגולל כופה מטתו ואם אינן הולכין אחר המטה משיצא המת משער העיר והכל הולך אחר גדול המשפחה הלך שם גדול המשפחה משיסתם הגולל.
אימתי זוקפין את המטה בערב שבת מן המנחה ולמעלה אע"פ כן אינו יושב עליה עד שתחשך ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה. כפית המטה פעמים ששה פעמים ה' פעמים אינו כופה כלל. ערב ששה ערב שבת עם דמדומי חמה ה'. יום טוב לאחר שבת אינו כופה כלל, שהרי אמרו אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת בטלה ממנו גזרת ז' ואע"פ שיש לומ' כיון שלא קיים כפיית המטה צריך לכפותה כיון שאמרה המשנה הקובר את מתו קודם לרגל וכו'. ולא הקפידה בכפית המטה הכי נמי אליבא דהלכתא שהוא יום אחד ושעה אחד קודם הרגל דבטלה ממנו גזרת ז' אין אנו קפדין בכפית המטה שאע"פ שלא כפאה בטלה ממנו גזרת ז'.
כפית המטה כיצד, כשכופה מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו ואפי' יש עשר מטות בעשרה מקומות כופה את כלן. ואפי' עשרה אחין ומת אחד מהן כלן כופין ואם היתה מטה המיוחדת לכלים אין צריך לכפות אלא זוקפה. דרגש שהיא מטה של עור מתיר את קרביטיו והוא נופל מאיליו. מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו. היה ישן על גבי מטה על גבי ספסל על גבי כסא על גבי אורייני גדולה או שישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו שלא קיים כפיית המטה. ירוש' [פ"ג ה"ה] ולכך שהוא כופה שמתוך שהוא ישן על גבי מטה כפויה הוא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל. הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות מטתו שלא יאמרו חרשי הוא.
אין מניחין את המטה ברחוב העיר במועד מפני שמרגלת את ההספד ולא מטה של אשה לעולם מפני הכבוד. נשים במועד מענות שעונות כלן כאחת אבל לא מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה לא מקוננות שתקונן האחת וחברותיה עונות אחריה. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות ואם תלמ' חכם הוא שמת מספידין אותו במועד ואין צריך לומ' בחנוכה ופורים.
<h2>דף כז:</h2>
יום ראשון אסור לאכול משלו, (אפי') שלשה ימים הראשוני' אינו הולך לבית האבל מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין.
כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מדאי. הא כיצד שלשה לבכי ז' להספד ל' לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמ' הקב"ה אי אתם מרחמין עליו יותר ממני.
<h2>דף כח:</h2>
[אבל מסב בראש, שנ' אבחר דרכם ואשב וגו' כאשר אבלים ינחם. אבל לעתיד לבא מהו אומ', ובלע המות לנצח ומחה יי' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי יי' דבר, וכת' והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, ישאו הרים שלום וגבעות בצדקה].
